ההנצחה השנתית מתקיימת ביום ראשון השני של נובמבר ב-Jonas Daniël Meijerplaats/שוק העוף
בשנת 2024 תתקיים ההנצחה ביום ראשון, 10 בנובמבר, בין השעות
11:00-12:00
בשביל אנשים מארנהם, להגיד מלחמת העולם השנייה זה כמעט כמו להגיד ״מרקט גרדן״: המבצע הכושל לכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין ופינוי האוכלוסייה האזרחית בספטמבר 1944. לשני המקרים האלה היתה השפעה דרסטית על העיר ותושביה. אך בשביל היהודים בארנהם זה התחיל כבר הרבה לפני. לפי המושג הנאצי, ארנהם היתה ״יודנריין״ כבר יותר משנה בזמן שהקרבות התפרצו ב-1944. חלק מיהודי ארנהם היו במחבוא או ברחו, אך רובם כבר נרצחו במחנות שהוקמו במיוחד למטרה זו: בגלל שהם היו יהודים, ללא קשר להיותם אורתודוקסים, ליברלים או חילוניים, זקנים או צעירים.
בין 1933 לבין פשיטת גרמניה על הולנד ה-10 במאי 1940, האוכלוסייה היהודית בארנהם גדלה מאוד עקב זרם של פליטים. בין 1935 לבין 1940 גרו בממוצע 2370 יהודים בעיר. כ-1500 מהם מתו במחנות כתוצאה מרצח, רעב או תשישות.
כמו בשאר הולנד, הגברים היהודים נשלחו למחנות עבודה ברחבי הולנד וגם בגרמניה. ב-3 באוקטובר 1942 אותם גברים גורשו ממחנות העבודה, יחד עם נשיהם וילדיהם שבאותה תקופה עוד נשארו בבתיהם בארנהם, למחנה המעבר ווסטרבורק. כל זה במסווה של איחוד משפחות. ב-17 בנובמבר וב-10 בדצמבר באותה השנה, הכובש הגרמני גירש את היהודים הנותרים.
רוב היהודים ההולנדים ששרדו את הכיבוש ואת מה שבא אחריו, שרדו באמצעות מסתור. לדוגמה, ועד הילדים מאוטרכט, שהוקם על ידי סטודנטים, אירגן גם בארנהם עזרה עבור ילדים יהודיים. עבור כל מסתתר היה צורך ב 10 עד 20 אנשים. הרבה שורדים מספרים שהם היו ביותר מעשרה מקומות מסתור.
האנדרטה היהודית נחשפה באופן רשמי ב-17 בנובמבר 2019 בקיפנמקרט (שוק התרנגולים)/כיכיר יונס דניאל מאייר ליד הכנסייה אוסיביוס בארנהם על ידי ראש העיר של ארנהם אחמד מארכוש, נציב המלך ג׳ון ברנדס ומעצבת האנדרטה בטי יעקובס. תלמידים ממכללת תומס א קמפיס לקחו בזה חלק. באנדרטה מופיעה מזוודה שמהווה סמל לגירוש היהודים, וספר תורה שמהווה סמל לתרבות היהודית. האנדרטה מנציחה את כ-1500 היהודים מארנהם אשר נרצחו במחנות בין השנים 1942-1945.
משפחת כהן במסיבה לרגל 40 שנות נישואין של סבו וסבתו של מאקס מסד האם.
מאקס הינו השני משמאל בשורה הראשונה. אמו עומדת מאחוריו, ומניחה את שתי ידיה על כתפיו. אביו עומד על ידה בשורה האחרונה והינו השני משמאל.
נולדתי ב-1937 בבית החולים העירוני של ארנהם אשר נקרא כיום ״ריינסטאטה״.
אמי לא הרגישה טוב לאחר הלידה, ולאחר בדיקה נוספת התברר שהיא חולה בשחפת. היא היתה צריכה להישאר בבית החולים למשך שנה. אני נשארתי במחלקת התינוקות, ובכל יום אחת האחיות היתה מביאה אותי לקצה מיטתה של אמי. הותר לה לראות אותי אך לא לגעת בי. לאחר שנה היא הועברה לבית הבראה על מנת להתחזק, ואני עברתי לגור אצל דודתי תיל, שאך התחתנה.
כשראיתי את הוריי בפעם הראשונה הייתי בן שנתיים. גרנו בשכונת הוח-קאמפ בארנהם, השנה היתה 1939.
במאי 1940 הולנד הותקפה על ידי גרמניה. הצבא ההולנדי נכנע, והמדינה הפכה חלק של הרייך הגרמני.
אחת המטרות החשובות של הגרמנים, תחת פיקודו של היטלר, היתה להפוך את כל המדינות עליהן הן שלטו ל-״יודנריין״. בהולנד זה קרה בצעדים קטנים, כאשר בכל פעם נוספו חוקים חדשים. זה התחיל בכך שהיהודים לא יכלו יותר ללמד באוניברסיטה, נאסר עליהם להיות עובדי ציבור או עובדי מדינה, ילדים יהודים חויבו ללכת לבית ספר נפרד, רופאים יהודים יכלו רק לטפל במטופלים יהודים, יהודים לא יכלו להיות בעלי חנויות או בעלי בית ונאסר עליהם ללכת לחוף או לפארק. היהודים גם חויבו למסור את האופנים ומכשירי הרדיו שלהם - אלו היו דברים קטנים וגדולים, שהקשו יותר ויותר על חייהם.
כל התושבים הוכרחו ללכת עם תעודת זהות, ולכל יהודי הוטבעה בה חותמת גדולה של האות J. על מנת להקל עוד יותר על תהליך הזיהוי של יהודים, הוכנס לשימוש הטלאי הצהוב. אלו היו טלאים צהובים בצורת מגן דוד, שהמשפחות עצמן היו צריכות לקנות ולתפור בחלק החיצוני של בגדיהן.
למרות כל הקשיים, החיים המשיכו כמעט כרגיל. כך ערכנו ב-1942 מסיבה גדולה, שבה חגגנו את חתונת הזהב של סבא וסבתא שלי, בחצר האחורית של ביתם. בתמונה מהמסיבה רואים 22 אנשים: סבא וסבתא, הדודות והדודים יחד עם בני ובנות הדודים שלי. שישה עשר מהם הוצאו מביתם מאוחר יותר ונשלחו למחנות השמדה, במטרה שלא יחזרו משם לעולם.
ששת האנשים ששרדו היו הוריי, אני, דודי, דודתי ובנם. אנחנו ניצלנו על ידי כך שעברנו באופן זמני לכתובת סודית, לפני שהגרמנים או משתפי פעולה הולנדים מצאו אותנו. זה היה נקרא להסתתר.
במקרה שלי זה היה כך: חברים של הוריי יעצו להם למצוא מקום בטוח עבורי ולאחר מכן לחפש מקום מסתור עבור עצמם. לאחר הרהורים רבים, הורי החליטו לפנות למשפחת דן הרטוך, שהיו בעלי חווה קרובה לארנהם. בתם שהתה יחד בחדר אחד עם אמא שלי בבית ההבראה, והמשפחות למדו להכיר אחת את השנייה במהלך הביקורים. המשפחה הסכימה שאני אבוא אליהם. אף אחד לא ידע לכמה זמן זה יהיה. כך יצא שבגיל 5, הביאו אותי בלי אמא או אבא לחווה של אנשים, שהיו זרים עבורי.
אני לא זוכר איך היתה הפרידה, או מי הביא אותי. אני גם לא יודע אם בכיתי, וכמה זה היה קשה עבורי. אני כן זוכר שהייתי צריך להתרגל, ושהמעבר ממגורים עירוניים לחיים בחווה לא היה קל כמובן. אני פחדתי מהפרות, ובהתחלה אפילו לא רציתי לשתות חלב מהפרה - רציתי רק לשתות חלב מהחלבן.
קראתי להורים במשפחת דן הרטוך דודה חרי ודוד דירק. היו להם ארבעה ילדים. הבן והבת הבכורים כבר גרו במקום אחר, אך שני האחים הקטנים עדיין גרו בחווה ומאוד אהבו להציק לי. לקח קצת זמן עד שהרגשתי בבית וחלק מהמשפחה. שם המשפחה שלי נתנס השתנה לקליין, מכיוון שזה היה פחות יהודי. לאנשים מחוץ לחווה הוצגתי כיתום מלחמה מרוטרדם. אף פעם לא דיברו על הוריי - זה יכול היה להיות מסוכן - ולאחר תקופה אפילו שכחתי את אמא ואבא.
בחווה גדלתי כפרוטסטנטי, למדתי להתפלל לפני ואחרי האוכל ולפני השינה. היה מותר לי לשחק בחוץ, אבל היה אסור לי ללכת לכפר, למרות שלא היו שם חיילים גרמנים. גם לא הלכתי לבית הספר. היה מורה שהגיע אלי פעמיים בשבוע על מנת ללמד אותי, ובתמורה הוא קיבל מצרכים מהחווה.
עקב כך, לא היו לי חברים לשחק איתם, אך הכלבים, החתולים והארנבים אירחו לי לחברה. אני חיפשתי ביצים באסם ועבדתי בגינה שלי.
היו שני מקרים בהם הוזהרנו שהגרמנים יבואו בלילה, כדי לעשות חיפוש בבתים. אחד האחים, חרט, הסיע אותי עם האופניים בחושך לבית הספר של הכפר. שם ישנו בכיתה, על המזרנים שהמורה שם לנו בין השולחנות והכסאות. בפעם השנייה, חרט ואני ישנו בבית של המורה שהיה ליד בית הספר.
היו אנשים נוספים בכפר שידעו על קיומי: הרופא, הכומר וגם הספר שהיה מגיע לחווה כדי לספר אותי ואת שאר המשפחה. כמובן שגם העוזרים בחווה ידעו, אך אף אחד לא הלשין עלינו.
המלחמה המשיכה, אך לא שמתי לב לזה כל כך עד ה-17 בספטמבר, 1944.
היינו בגינה, ופתאום שמענו מטוסים. רעש המטוסים התחזק והתחזק. הסתכלנו למעלה וראינו הרבה מטוסים שמשכו אחריהם דאונים.
באותו הזמן, ראינו מאות מצנחים בצבעים שונים נוחתים. לכל צבע היתה משמעות שונה: אדום סימן עזרה ראשונה, צהוב סימן אוכל, לבן סימן נשק וכולי. לצנחנים היו צבעים מוסוואים.
המבצע האווירי הזה היה אמור להיות סודי, אך הגרמנים ידעו עליו והתכוננו מראש. הם פתחו מיד באש לעבר המצנחים, שנפלו למטה במהירות, ברגע שפגעו בהם. חיילים רבים נרצחו כך: אמריקאים, אנגלים וקנדים.
היתה זאת ההתחלה של הקרב על ארנהם, שנמשך חודשים. אבל האזור בו אנחנו היינו כבר שוחרר לאחר כמה שבועות. האמריקאים נכנסו לכפר והגיעו גם לחווה. הם הביאו כל מיני דברים טעימים, שכבר לא אכלנו שנים, והיה להם אפילו שוקולד ולחם לבן. כשהם שמעו שאני ילד יהודי, הם פינקו אותי יתר על המידה.
אנחנו היינו חופשיים, אבל הגרמנים המשיכו לשהות מעבר לנהר הריין, בתוך ארנהם ומסביב לה. שם היו קרבות קשים, אשר הכריחו לבסוף את כל תושבי ארנהם להתפנות. מכיוון שהסביבה שלנו עדיין היתה תחת אש, היינו צריכים לישון במרתף. רעשי התותחים היו כל כך חזקים, כך שאפילו לא שמענו שרימון התפוצץ בחדר השינה מעלינו.
כשהגרמנים לא הצליחו להוציא את בעלי הברית מהאזור, הם ניקבו את הדָּיקים (סוללות) של שני הנהרות, הוואל והריין, והאזור מסביב למקום שבו גרנו, הוצף.
פינו את הכפר, והאמריקאים הביאו אותנו לטילבורח. קיבלנו מחסה אצל משפחה בביתם, אך לאחר זמן קצר יכולנו לעבור לגור בבית קיץ.
זמן לא רב אחרי ה-5 במאי, מועד שחרורה של הולנד כולה, שקיבלתי מכתב עם תמונה של אבי, בו הוא כתב שהוא יגיע אלי בקרוב.
היה לי קשה לחזור להוריי. שכחתי אותם, ועוד לא ידעתי שיש לי שני אחים נוספים. כמובן שבסוף חזרתי אליהם, בתנאי שאחזור בכל חופשת קיץ לחווה.
עד היום יש לי קשר עם משפחת דן הרטוך, ולא מזמן ביקרתי בחווה עם משפחתי. על מעשיהם האמיצים הם קיבלו ממדינת ישראל את תואר הכבוד חסידי אומות העולם.
אני גר כיום בישראל והקמתי חיים חדשים. שלושת הילדים שלי ותשעת הנכדים שלי גם גרים כאן.
תעודת הזהות של אבא של מאקס.
תפירת טלאי-צהוב על בגדים.
האחים נתנס, נובמבר 2019. משמאל לימין: בראם, מאקס ולֶקס. מקור: ארוץ חֶלדרלנד
אחותו של אבי, נאן, אחיו ניקו ובְּרַאם וארוסתו של האחרון, ברחו ארבעתם, בנתיבים שונים לשוויץ. זה היה מסע קשה והם נעצרו ברגע שהגיעו, אך הם עדיין היו חופשיים באיזשהו מובן. דודה נאן התחתנה שם עם פאול ווינהאוסן, שהיה סוחר בעלי חיים במאסטריכט לפני המלחמה. הגיסים פאול וניקו הגישו את מועמדותם לצבא בעלות הברית, ברגע שזה התאפשר. אני לא יודע אם זה היה הצבא האנגלי או הקנדי, אבל הם היו חלק מהמשחררים הראשונים של הולנד. אחת מהמשימות שלהם היתה לחפש את משפחתם, והם מצאו את הכתובת שלנו בטילבורח. אני לא יודע איך הם הצליחו לעשות זאת, ואף אחד לא הסביר לי. אני כן זוכר שמדי פעם היו מגיעים אנשים לחווה בזטן, עם הודעה מאבי ואמי. אולי הם שמעו על כך מהוריי. אבל כמו שסיפרתי, לא דיברו איתי על הדברים האלה.
מכיוון שפאול היה נהג, הוא יכל לנהוג לטילבורח. הוא הגיע בזמן ששיחקתי בחוץ. הוא שאל אותי ״אתה מקס?״ ואני עניתי שכן. ״נעים להכיר. אני הדוד החדש שלך,״ הוא אמר. מספרים שהשבתי ״כל אמריקאי יכול להגיד שהוא הדוד החדש שלי.״
זה הסיפור על דודי פאול.